ראיתי את נאום האיחוד בין גנץ לגדעון סער, וזזתי באי נוחות, בספה. מצד אחד שני הנאומים נראו מלוטשים, מוקפדים, בעיקר כי נקראו מפרומפטר, כל מילה היתה שם במקום. יכול להיות שאם הייתי רק שומעת אותם הייתי משתכנעת יותר. אבל, כשצפיתי בטלוויזיה, גיבשתי כמה מסקנות אישיות.
אתחיל מהדברים החיוביים:
א. נעשה שימוש נכון, אם כי כבר שחוק, בצבעי כחול לבן. זה רלוונטי מאוד לבחירות, אנחנו רגישים לצבעוניות הדגל.
ב. לבוא מוכן: גנץ מכין מראש תשובה לשאלה: "למה חברת לממשלת נתניהו לפני שלוש שנים. "ברגע שמתעמתים עם השאלה המתבקשת ולא מטאטאים אותה מתחת לפני השטח, מנטרלים את העוקץ מהשאלה.
ג. גובהו המרשים של בני גנץ והמשחק הנכון של חליפה עם כריות תואמות בכתפיים, כזה שמרחיב את פלג הגוף העליון של גנץ, שולחים מסר תת הכרתי לצופים שאומר: אני אדם "בעל כתפיים רחבות", כזה שניתן לסמוך עליו.
מחקרים שנעשו בנושא מצאו שגברים גבוהים בעלי כתפיים רחבות התקבלו בקלות רבה יותר למקומות עבודה, בעיקר בשל התחושה שניתן לסמוך עליהם.
יחד עם זאת, משהו בנאום לא החליק לי בגרון. קוראים לזה אותנטיות:
1 . היתה תחושה שמישהו אמר לגנץ ׳דבר עם שתי כפות הידיים׳. והוא כחייל ממושמע יישם את
הדברים. (בכל זאת היה רמטכ"ל) אך בחלק מהמקומות הידיים של גנץ הגיעו מעט מאוחר מהדברים שאמר. פירוש הדבר: אני מיישם את הדברים שאמרו לי לעשות אבל לא מתכוון אליהם עד הסוף.
לכאורה. כל מה שלא נראה טבעי – דולף משפת הגוף.

2. למרות שגנץ עבר שינוי משמעותי, הקצב שלו עדיין איטי. מידי. והוא מתנהל בגמלוניות.
כנראה שלא יעזרו כל הטיק טוק שבהם מנסה להיראות "צ'יל", "קול" או "סחבק". זה עדיין לא שם.

3. סער נראה נסער, אולי מעט לחוץ. סער שבימים כתיקונם עובר טוב יותר מסך מגנץ, לא נראה במיטבו. מצד אחד הוא בוחר להתנצל, אומר שלא שינה את דעותיו הפוליטיות (חוץ מזה שחבר לגנץ, כמובן).
הוא תומך את דבריו במילים: "עליתי היום לקברו של יצחק שמיר ז׳ל". ( יכול להיות שאם שמיר היה יודע על החבירה הזאת, הוא היה מתהפך בקברו).
4. סער מדבר על איחוד בין שתי המפלגות, אך כפות הידיים שלו דווקא מצביעות על תנועת ריחוק. החיבור בין השניים נראה, נעשה בעיקר כדי להיות בכנסת ואולי להרכיב ממשלה ברוטציה עם הליכוד, ואולי כדי לסגור חשבון מול נתניהו?